קצת מהספרים של אוטו. ב קראוס

טעימה קטנה מהספרים של אוטו קראוס

צריף הילדים באושוויץ – ציור הקיר לא הושלם


הערת העורך : הספר, שבתחילה נקרא- "היומן", נכתב לאחר המלחמה על ידי אוטו ב. קראוס. סיפור מציאת היומן הוא הקדמה ספרותית, אבל כל האירועים המתוארים בספר אמתיים. אוטו היה אחד מהמדריכים בצריף הילדים באושוויץ ורעייתו (אז אדיטה פולאכובה, בת 14) הייתה הספרנית . הספר  The Librarian of Auschwitz  הוא רב מכר עולמי

הקדמה

המאורעות המתוארים כאן התרחשו במציאות. הספר מבוסס על מחקר, על זיכרונותיי , ועל ראיונות עם מדריכים ששרדו מבלוק הילדים במחנה המשפחות באושוויץ-בירקנאו.
מלבד פרדי הירש, דוקטור מנגלה וזקיפי האס-אס, יעקב, מרים ואריה אדלשטיין, כל דמות שמופיעה בסיפור מורכבת מכמה וכמה דמויות ואין לזהותה עם אדם  מסוים.

מה-טבו אהליך יעקב,
משכנותיך ישראל …  (במדבר כ"ד;ה)

פרק ראשון

ספר זה מבוסס על יומניו של אלכס אֶהְרֵן. היה עלי לערוך את כתב היד, שבצורתו המקורית היה סתום ולא מובן לקוראים שלא הכירו את מחנה המשפחות הצ'כיות באושוויץ-בירקנאו. השלמתי את הסיפור במקום שחסרו עמודים – בין אם אבדו ובין אם לא נכללו בעותק שצולם בחופזה, אותו קיבלתי מידי אנטונין דומניקוס. השארתי את רצף העלילה קרוב ככל האפשר למקור, אך שיניתי את שמות האנשים. רבים מהם מתו בינתיים, אך את אלה החיים עדיין, עשויים האירועים המתוארים ביומן עשויים להביך.

אני מעלעל בדפים ורואה לנגד עיני את המחבוא שחפרנו מתחת לדרגש. בקערות האוכל שלנו דלינו, כל אחד בתורו, את העפר, ואחר כך פיזרנו אותו על שביל המחנה, שם נמס לתוך הבוץ. כפות המרק שימשו לנו לחפירה, כשאנו נזהרים שלא לשבור את הידיות, שכן ללא כף היה עלינו ללקק את המרק ככלבים. כיסינו את החור בקרש שהצליח שאשק לרופף ולשלוף מאחורי הדרגש שלו, מקום שהיה חשוך גם לעת צהריים. אילו דיווח מישהו על הקרש החסר, היה ראש הבלוק דן כל אחד מאיתנו לעשרים מלקות. שמרנו מעט אדמה ופיזרנו אותה על הקרש, כדי שייראה כחלק מרצפת העפר, ופתחנו את המסתור רק בלילה, על מנת להחביא בו את הדפים שכתב אלכס אהרן במשך היום. בסוף יוני, המועד שנקבע להוצאתנו להורג, היו בידינו מאה עשרים ושלושה עמודים כתובים בכתב ידו הזעיר של אלכס:משיכות הקולמוס נוטות כלפי מעלה כזנבוני חזרזירים והאות g  נראית  כמו הספרה 8.

חיינו על דרגש שיועד לארבעה, אך בתקופות של גודש, לפני שעזב טרנספורט ספטמבר ולאחר שהגיע טרנספורט מאי, ישנו עליו שבעה ולפעמים גם שמונה. המקום היה צר וכאשר רצה אחד מאיתנו להזיז את ירכו נאלצנו כולנו לנוע בסבך של רגליים וחזות וקיבות ריקות, כיצור רב-איברים, כאל הודי או כמרבה-רגליים. נקשרנו זה לזה לא רק בגוף אלא גם בנפש; ידענו כי אף שלא נוצרנו באותה הרחם, בוודאי נמות יחד.

החלטנו לכתוב יומן כדי ליצור קשר עם העולם ועם הזמן. היינו כאבן שהושלכה אל חלל היקום: מחוץ לזמן, ארורים, נשכחים, בודדים לחלוטין. האמנו כי אם נותיר אחרינו מסמך כתוב לא נימחה מזכרון האנושות כמילה שנשאה הרוח, כאות שנכתבה על מים זורמים. ידענו כי יש רק סיכוי קלוש שמישהו יקרא את היומן אי פעם. הדפים עלולים ליפול לידיו של זקן הבלוק, שישרוף אותם לאפר. ואף אם ישרדו הדפים, ייתכן שאיש לא ימצא אותם לעולם לאחר שיוליכונו אל תאי הגז. ובכל זאת, המבצע האיר את לילותינו וחיזק את רוחנו באותם ימים אפופי עשן.

בחרנו באלכס אהרן לכותב הרשומות מפני שהיתה לו גישה לעיפרון ולנייר. היה לו גם שולחן, ופרטיות בתא בשעה שהילדים הלכו אל הוריהם, לפני מפקד הערב. יתר על כן, אלכס אהרן היה משורר וידע ערכן של מילים. אני זוכר עדיין פירורים משורות שכתב, אף כי עם חלוף שנים כה רבות אולי שיניתי מילים אחדות, או איבדתי את מקצב השורות, או בלבלתי אותן עם שירים שקראתי מאוחר יותר. חרוזיו אולי יישמעו פשטניים היום, אבל אנחנו התפעלנו בדממה כשלחש אותם אל אפילת הדרגש שלנו.

אלכס אהרן היה משורר, אך הרשומות לא היו רק שלו. חלקנו בינינו לא רק את המקום הצר על הדרגש אלא גם מחשבות וחרדות, אותן עיגל אלכס למשפטים ולפסקאות. כולנו היינו שחקנים במחזה וגם אם לא עמדנו על במה, קולותינו שיחקו  תפקיד. לא ידעתי אם היו שורות ששמר אלכס לעצמו – מחשבות ומאורעות שלא חלק עימנו, מתוך ביישנות.

עטפנו את היומן בנייר זפת שקרענו מן הגג ובשרוול ממעיל גשם, אותו קנינו משבוי מלחמה רוסי במחיר מנת לחם. המעיל היה בוודאי שייך בעבר לדייג באלטי, שכן נדף ממנו ריח בנות-ים ודגים ואצות מרקיבות. כשנגענו בו עצמנו עיניים וחלמנו על חירות האוקיינוס, על ספינות מפליגות למקומות אקזוטיים, על איים שניחוחם ניחוח תבלינים ועל חופים מתוקי ריח של פריחת הלימון. בכל פעם שקברנו את החבילה נשאר ריחה המיוחד באצבעותי והזכיר לי כי גם אם נימוג במשב עשן, יוותרו הרשומות ויעידו כי אמנם חיינו.

אחרי המלחמה הייתי טרוד מכדי לנסוע לבירקנאו ולחשוף את הזכרונות שניסיתי לשכוח. החלמתי מקדחת טיפוס בה לקיתי במחנה-הסגר סובייטי, וכאשר חזרתי לבסוף לפראג השתוקקתי לבנות לי עולם חדש במקום העולם שאבד לי. לא היתה לי משפחה, לא בית, לא חברים. ליומניו של אלכס לא היתה  אז חשיבות בעיני.

נהניתי מחירותי החדשה: התהלכתי ברחובות, התבוננתי בנהר הזורם מתחת לגשר קארל, וטיפסתי במדרגות גבעת פטרשין. היה זה עונג להיות חי ומסוגל לשוטט בכל אשר ארצה. הלילך פרח בגנים ואני ישבתי לי בין הערביים מתבשם מניחוחו; הבטתי בנשים צעירות ההולכות בשביל והתעניתי למראה תנודת שדיהן. לראשונה זה חמש שנים לא נחשבתי לתת-אדם, למפלצת או לשרץ שיש להשמידו. אחרי חודשים של רעב תהומי היה לי די לחם למלא את קיבתי, ומכיוון שאנשים לא נרתעו ממני כממצורע, למדתי מחדש לחוש כבן-אנוש. אכן, סירבתי לנסוע לאושוויץ לחפש את היומן. לא רציתי לשקוע אל תהומות היגון ולפתוח מחדש את הפצעים שאך החלו להגליד. לא רציתי לנבור באדמת הטיט של בירקנאו, בה היה מעורב אפרם של אבי וחברי, ועצמות הנערות שבמרפקיהן נגעתי בחשכת אולם הקולנוע בימים שלפני המלחמה, בשנות הבוסר של נעורי. יותר מכל רציתי לשכוח את פניהם הרזות של הילדים שהדרכתי  בחודשים האחרונים בבירקנאו.

כל זה מנע ממני לנסות ולמצוא את יומניו של אלכס אהרן. האגדה אומרת כי לא יבוא אדם בפני האל וחי. ואולם, אם ימות אדם לאחר שנחשף לזוהר הטהור – האם לא תאבד נפשו לעולם לאחר מפגש עם הרוע המוחלט?  הייתי עד, פעמים כה רבות, למאורעות כה איומים, עד כי הייתי מת מאימה או שוקע בטירוף, או נשאר נכה-נפש לנצח אלמלא גידלתי לי שריון של חוסר-תחושה סביב לבי. לא היה זה שטפון בא וחולף, לא היתה זו מכת-אסון פתאומית, לא מוות של אדם אהוב – אלא חשיפה מתמשכת למוות. אחרי כל בוקר נורא באו חרדות איומות עם לילה. כשהתעוררתי על דרגשי מסיוטי לילה החוויר החלום לנוכח אימי המציאות. ככל שנחשפתי לפחד ולחוסר אונים התעבתה והלכה שכבת הקרח, עד כי כמעט ולא נותר לב מתחת לקרחון.

עם השנים הלך ודק שריון הקרח, אך מעולם לא נמס לחלוטין. אני יודע מתי העת לצחוק ומתי לבכות, אך הדמעות והצחוק  אינם אלא מסכה. אני אדם  שנדחה אל מחוץ לשאר האנושות: מוגבל ביכולתי לאהוב, לשנוא ולהרגיש.

אין מקריות בחיינו. האירועים הם תוצאה של כל מה שקרה בעבר, וכל אשר אירע לנו חייב היה לקרות ולא היה אפשר למנוע זאת. סירבתי להציל את יומניו של אלכס אהרן משום שנמנעתי מלעסוק בעברי. נפש האדם אוגרת את הכאב במרתפיה, ואני  לא חפצתי במפתח לחדרים שנעלתי ושכחתי. ואף על פי כן, העבר השיג אותי בדרך ובמקום בלתי צפויים לחלוטין.

היה זה בסוף הקיץ, עשרים ושלוש שנים אחרי שעזבתי את אושוויץ-בירקנאו. פגשתי את העיתונאי הצ'כי  אנטונין דומיניקוס, שכרבים מבני ארצו היה גם הוא רומנטיקן חסר תקנה,  חובב ארוחה טובה, נוחות ורווחה כלכלית. כל זה עשה אותו לבן שיחה נעים, אך   הקשה עליו להיות קדוש מעונה. הוא נמלט מצ'כוסלובקיה אחרי הפלישה הסובייטית ב- 1968 והשתקע בירושלים כדי לכתוב על חירות, אמת ואחוות האדם. פגשתי אותו שנית לפני שעזב ונסע לטורונטו, קנדה, שם התמנה לעורך כתב-עת בצ'כית.

ישבנו במסעדה יוונית ליד שער יפו ודיברנו על תסביך הרדיפה היהודי. הוא מעך בדל סיגריה  באצבעותיו העדינות והעביר את ידו בשערו.

"כן, כן", אמר, "אני מבין. ביקרתי באושוויץ". הוא חש אשמה על שעבר את ימי המלחמה בבטחה בביתו שבפראג, בעוד אני נשלחתי למחנות. הוא נשען על השולחן ובחן את כוס הקפה שלו.

"רוב הבלוקים בבירקנאו כבר אינם", נזכר, "נשרפו בידי הרוסים או פורקו. עזבתי את חבורת התיירים איתה הגעתי ושוטטתי שם. הרוח הניעה את העשב כגלי-ים והארובות הזדקרו כאצבעות של יד שנקברה. חוויה סוריאליסטית, כאילו הייתי בציור של סלבאדור דאלי. או של הירונימוס בוש", הוסיף, והסב את מבטו.

"יש שם מצבת זכרון, כמובן, אך היהודים אינם מוזכרים. הם שמרנים להחריד, הבולשביקים, דבקים במארקס ובלנין ובכל השאר. היהודים אינם עם, אתה יודע. הם קוראים בלנין שלהם כאילו היה הברית החדשה. או עשרת הדברות, אם  תרצה. שיהיו בריאים.

בוודאי, יש מסמכים. אלפי מסמכים. יש מוזיאון באושוויץ עם תערוכה ואפילו ציורים שרשמו האסירים על הקירות. אך רוב המסמכים נעולים בווארשה ולציבור אין גישה אליהם. אמרו לי שאוכל להשתמש בהם למחקר. להזכירך, הייתי אז בשליחות רשמית. אמן. חבר באיגוד הסופרים, קומוניסט מן השורה, אחד משלנו", הוסיף וסימן תנועת ביטול בידו.

"היה שם יומן צ'כי, או משהו כזה", נגע בזקנו הקצר. הוא השתהה ובחן אותי בהסתייגות. "יכול להיות שהוא מתקופתך".

"מן הראוי שיהיה בירושלים", אמרתי.

"אולי. אבל הפולנים לא ישחררו אותו. בוודאי לא אחרי האביב של דובצ'ק בפראג. מזימה ציונית, כל השטויות האלה. לא, לא קראתי בו. איך יכולתי? רק פתחתי עמוד זה או אחר. לא היה זמן, בין הנאומים והשקת הכוסיות לכבוד אחוות הפולנים והצ'כים. הקץ לפאשיזם, הקץ למלחמות. עם ברית-המועצות לעולמי עולמים. גם כן אחווה. אפשר להיחנק מרוב אהבה. ידידות הצומחת מ הטנקים". הוא צחק צחוק מר, קולו  מלא תרעומת. הדליק עוד סיגריה, אף שהצלוחית שלפניו היתה גדושה בדלי סיגריות.

"היומן", שאלתי, "כתוב בעט, בעיפרון? כמה עמודים?"

"זה היה מזמן וראיתי אותו רק בחטף. אני חושב שבעיפרון".

תשובותיו היו מהוססות, אך עד מהרה לא היה לי ספק כי היו אלו רשימותיו של אלכס אהרן. התרגשתי מאד, אך בו בזמן גם שמחתי – באופן מוזר, משונה – שאיש לא יקרא בדפים עד שיתפוררו אכולי עובש. היתה לי עבודה קבועה ומשפחה לפרנס  ולא היה בי כל רצון להתמודד עם רוחות הרפאים של העבר.

במשך ימים אחדים לאחר מכן חשתי אי נוחות, כאדם שזנח משימה מבלי להשלימה. ואז נרדם מצפוני וחזרתי לשגרה: קמתי לעבודה, אכלתי את ארוחותי, ופעמיים בשבוע שכבתי עם אשתי. בטוח הייתי שלא אפגוש שוב את אנטונין דומיניקוס ועד מהרה נשתכח העניין מלבי.

ויום אחד, הוא חזר.

"כמו מטבע מזויף", אמר בטלפון.

"לא אשאר זמן רב, שבועיים, אולי שלושה. נתבקשתי לכתוב מאמר על אביר צ'כי מימי הביניים. באתי לבקר באולמות הצלבנים בעכו. תאר לעצמך, צלבן צ'כי בעכו. בן-ארצנו בארץ הקודש, בדיוק כמוך".

הוא נשמע נלהב, ידידותי, צ'כי, ומכיר את ניבי ילדותי.

"עדיין מעוניין בכתב היד מאושוויץ?"

"אמרת שאין כל דרך להשיגו".

"מדוע לא תבוא ללגום בירה עם בן ארצך?"

הוא שהה באחד המלונות ההדורים בחיפה וחולצתו ונעליו היו חדשות ויקרות. ישבנו על המרפסת והתבוננו בחופי עכו הערפיליים.

"אתם היהודים, עם כה חכם. מפריחים את השממה, בונים קיבוצים ומפוצצים טנקים סובייטיים. אבל מעולם לא למדתם לייצר בירה הגונה. בלי טעם". הוא עיווה את פניו ומזג לעצמו כוס נוספת.

"יש מישהו שיוכל לצלם את הדפים. אבל", הזהיר דומיניקוס, "אתה עלול לשלם ולא לקבל דבר. אין בפני מי להתלונן, מבין? הפולני עלול להיות שקרן, או שיתחרט לפתע. כמו יריה באפלה, אבל עדיף מאשר לא לירות כלל", נאנח, רוטן על איכותה הירודה של הבירה הישראלית.

כעבור שנה השלמתי עם אובדן מאתיים הדולרים שהשגתי בשוק השחור, עליהם לא סיפרתי לאשתי. כבר אבדו לי דברים בחיי, ולמעשה חשתי הקלה על שלא איאלץ לשוב אל עברי. הופתעתי יום אחד לקבל מעטפה מרופדת ובה פתק מדומיניקוס והעתק כתב-היד של אלכס אהרן.

נראה שהדפים נשתמרו, אם כי עמודים אחדים היו חסרים ואחרים ניזוקו, ונראה שאיזה רמש או בעל-חיים אחר, אולי עכבר, כרסם את קצותיהם. לא נודע לי איך נמצאה החבילה. כתב היד היה קריא עדיין, למרות הזמן הרב שעבר עליו בחור הטחוב שמתחת לדרגש. בלילה שלאחר הסלקציה של מנגלה עטפנו בפעם האחרונה את הדפים בנייר הזפת ובשרוול מעיל הגשם שריחו כריח בנות הים והדגים והחופש.

אלכס אהרן מת. הוא נורה בצעדת המוות, ליד מקום ששמו בישופסוורדה בלוסאטיה התחתונה או לאּוזיץ, כפי שהגרמנים נהגו לקרוא לחלק זה של שלזיה, פחות משבוע לפני ששחררנו בידי הצבא האדום. צעדנו באותו בוקר בין מטעי דובדבן מלבלבים ואף שהייתי תשוש ומורעב, האביב המתקרב רומם את רוחי. דשדשנו הלאה בקבקבי העץ, יותר מתים מאשר חיים, וניסינו לשמור על שורות סגורות היטב: בעזרת מגע הזרועות של איש ברעהו תמכנו בחלשים ביותר ולא נתנו להם ליפול. זקיפי האס-אס שצעדו במאסף של תהלוכתנו האומללה ירו בעורפו של כל מי שנשאר מאחור. אחדים מאיתנו גררו עגלה עמוסת מתים, אותם קברנו בלילה בשדות.

בצהריים הגענו לצומת דרכים, ומפאת הזרם המתגבר של פליטים גרמנים פנינו לשביל, שעבר דרך יער אורנים מרופד בשרכים ובאוכמניות.

אלכס אהרן אחז בזרועי ובעיניו נדלק ניצוץ חיים.

"נרוץ", אמר, "לא תהיה הזדמנות טובה יותר".

אני הייתי חלוש ונכון למות. למעשה הייתי בטוח כי האס-אס יירו בנו ואז ייעלמו בקרב האוכלוסיה המקומית, כדי לא ליפול לידי הרוסים הקרבים ובאים.

אלכס אהרן עבר לקצה הטור וכשהשביל התעקל לשמאל, רץ אל תוך חשכת האורנים. אחד הזקיפים, האיש שנהגנו לכנותו "הכומר", הבחין בו  ובא בעקבותיו אל תוך היער. שמענו את הסטקאטו של הרובה האוטומטי וידעתי שירה באלכס. איש לא נשלח להביא את הגופה והוא נותר במקום בו נפל, בינות לשרכים  ולניצני האוכמניות.

שבתי וקראתי מחדש את היומן וכשסיימתי נסעתי לירושלים, לקרוא מסמכים אחרים בארכיוני יד-ושם. שמעתי עדויות בעל-פה שאסף גרשון בן דוד המנוח מהאוניברסיטה העברית; שוחחתי עם ניצולים וקראתי את כל חומר הרקע שעלה בידי למצוא. השואה אינה שואה של ששה מיליון, אלא ששה מיליון שואות נפרדות, כל אחת שונה מהאחרת, כל אחת נושאת את ייסוריה שלה, פחדיה וצלקותיה. כל חיי ניסיתי לשכוח, להדחיק ולמחות את זכר השואה שלי. אך משהדביקה ותפסה אותי, הייתי להוט לדעת ולהבין, כי רק אם אביא את סיוטי הלילה אל אור יום, חשבתי, אוכל להיפטר מתחושת האשמה. הייתי כעץ בודד ביער כרות וחשתי אשמה על שאני חי, בעוד כה רבים אחרים נכרתו מארץ החיים.

ואז, מתוך הערפל של עודף המידע, נתקלתי בשתי עובדות מדהימות. הבנתי כי מחנה המשפחות בבירקנאו לא היה גחמה של פקיד כלשהו במשרד המרכזי לבטחון הרייך RSHA)) אלא חלק מתכנית איומה, משחק שניסו הנאצים לשחק עם בעלות-הברית.

בשנת 1943, אחרי התבוסה באפריקה והנסיגה מסטלינגרד, הבין הרייכספיהרר הימלר כי המלחמה אבודה. בנסיון להציל את גרמניה מהרס מוחלט, ואת עצמו מהגרדום, ניסה הימלר להסדיר חוזה שלום נפרד עם הבריטים והאמריקאים. גם הוא, כמנהיגים נאצים אחרים, היה שבוי בכבלי מילותיו שלו וחשש פן היהודים, אשר שלטו כביכול בפוליטיקה של בעלות-הברית, יסכנו את תכניותיו. ביוני 1944, אחרי דיונים ממושכים ומייגעים, ומתוך רצון להפריך את הידיעות על השמדת יהודי אירופה, התיר המשרד המרכזי לבטחון הרייך ביקור של משלחת הצלב האדום הבינלאומי בגטו טרזין. הגטו טופח היטב לקראת הביקור, אלפים מאסיריו נשלחו למחנות השמדה, קירות הבתים נצבעו מחדש ונפתחו חנויות, בתי קפה וגן – שנסגרו מייד לאחר שעזבו החוקרים משווייץ. אסירי הגטו הוזהרו לבל יגלו את האמת הנוראה שמאחורי הקירות המסוידים. למרות זאת, היתה עדיין סכנה כלשהי שדבר קיום המשלוחים למזרח ייוודע למשלחת והיא תתעניין בגורלם.

מחנה המשפחות בבירקנאו, או לפחות חלק מיושביו, היו אמורים לספק את האליבי נגד השמועות על רצח מאורגן של יהודים באושוויץ-בירקנאו. היו שלושה משלוחים של אסירים מטרזין לאושוויץ-בירקנאו: שניים בספטמבר 1943, שתי תגבורות בדצמבר 1943 ושלוש רכבות נוספות, של 7500 אנשים, במאי 1944. כל תגבורת נועדה לשהות באושוויץ-בירקנאו ששה חודשים ואז למות בתאי הגזים; את מקומה יירש המשלוח הבא. במקרה הצורך ייבחרו כמה משפחות מתאימות, גברים, נשים וילדים, יקבלו מזון הולם במשך שבועות אחדים ואז יוצגו בבגדים נאים, נקיים ומסודרים, בפני משלחת הצלב האדום על-מנת להזים, אחת ולתמיד, כל שמועה על שואה.

העובדה השניה היתה תמוהה עוד יותר. מתוך 17,517 אסירים שהובאו מגטו טרזין למחנה  B II b בבירקנאו, מתו אחדים ממחלות ומרעב, אך רובם נרצחו בתאי הגזים. הקבוצה הראשונה, בת 3,800 אנשים, הושמדה בלילה שבין ה- 8  וה- 9 במארס 1944, השניה, ובה יותר מ10,000- איש, ב- 11 וב- 12 ביולי 1944. לגרמניה נשלחו 2,750 אסירים ומהם נותרו בחיים בסוף המלחמה רק 1,167, במחנות עבודה שונים.

מספרים אלה מורים כי שיעור השרידה של אסירי מחנה המשפחות היה נמוך מאד, 6.6 אחוזים.

אך היתה קבוצה אחת, בת חמישים גברים ונשים, ממנה שרדו בסוף המלחמה במאי 1945 83% תמימים. גילוי זה היה מפתיע במיוחד כשהתברר לי, כי רובם היו טיפוסים אינטלקטואליים, שלא היו רגילים לעבודת כפיים ואף לא היתה להם החיוניות החייתית שנדרשה כדי לשרוד בתנאי הג'ונגל של מחנות הריכוז. אמנם, הם היו צעירים  ובריאים יחסית, שאם לא כן, לא היו עוברים את הסלקציה של דוקטור מנגלה. לא היו ביניהם בעלי מלאכה מיומנים או אנשים בעלי ייחוס, שהקנה להם זכות למנות מזון נוספות. הם היו אסירים מן השורה, שחלקו את גורלם ואת ייסוריהם עם כל שאר האסירים.

אך דבר אחד משותף היה להם: כולם עבדו בבלוק הילדים בשלושת החודשים האחרונים של מחנה המשפחות בבירקנאו. ואף כי יומנו של אלכס אהרן אינו מסביר במפורט את הסיבה לשרידתם, הפתרון לחידה מסתתר בין השורות  של כתב היד, כך, לפחות, אני מאמין.

אהבתם את הספר ?
בואו לרכוש אותו אצלנו
לרכישה של הגרסה הדיגיטלית – לחצו כאן